ריקודי בטן ככלי להחלמה והעצמה רגשית ונפשית 

אתחיל בציטוט של חליל ג'יבראן (תרגום חופשי שלי):

..Only this I know; The philosopher's soul is in his brain, The Poet's in his heart, the Singer's in his throat & the Artist's in his paintbrush. But the soul of the dancer exists in the whole body..." Kahlil Gibran

(רק זאת אדע, נשמת הפילוסוף במוחו, נשמת המשורר בליבו, נשמת הזמר בגרונו ונשמת הצייר במכחולו. אבל נשמת הרקדן נמצאת בכל גופו....)

אז איך זה קורה שכאנשים בוגרים, חלקנו מאבדים את היכולת להתנועע בחופשיות, הגוף מתקבע, ואנחנו משכנעים את הראש כי אין לנו קואורדינציה או שאיננו יודעים לרקוד? כלומר אנחנו מאבדים את החיבור לנשמת הרקדן שלנו. מתי זה מתקלקל?

מי שמתבונן בילדים קטנים, רואה שכאשר הם יושבים, הם זקופים לחלוטין, הראש מורם, הכתפיים מוחזקות מעלה, והיציבה הטבעית שלהם מעידה על חן ותנועתיות טובה.

בעבודתי רבת השנים כמורה וכמנחת סדנאות תנועה וריקודי בטן, גיליתי שהקיבוע של יציבה גרועה וקואורדינציה גופנית נמוכה מתחילים כבר בגיל הילדות ומתקבעים בגיל ההתבגרות. ומה שגם ראיתי זה, שכאשר מאפשרים לגוף לבוא לידי ביטוי החסימות הרגשיות נופלות כאילו מאליהן.

וכל זה מתחיל ברגע שמושיבים אותם בבית הספר על כסאות במשך כמה שעות ביום - במקרה הטוב הגודל של הכיסא מתאים לגובה של הילד, אולם השעות הארוכות של ישיבה ללא תזוזה, השיעמום, התנוחה הלא נוחה, חורתים את אותותיהם ביציבה של התלמידים, וכבר בכיתה ב' ניתן לראות כתפיים שמוטות, עקמת שמחמירה ושאר מריעין בישין. כיום המחשב רק מעצים את הנזקים.

אין חולק על החשיבות של שליחת ילדים לחוגי ריקוד או ספורט. כשאני מקיימת סדנאות לנערות, אני רואה שתשעים אחוז מהן קולטות מהר, אבל תמיד יש את הנערות שלא הלכו לחוג ריקוד או ספורט, או שסתם מתביישות, ואז הגוף כבר "משוכנע" שזהו, הוא לא מסוגל לזוז, לבצע קומבינציות פשוטות או צעדים מורכבים, להזיז אבר אחד ולא את השני. מי שקצת מגושם, ואינו "להיט" במגרש הספורט או בחוגי הריקוד, יקבע כבר בגיל ההתבגרות את הגוף בחוסר תנועתיות.

תקיעות רגשית אף היא גורמת לגוף להצטמצם. לעטות על עצמו קליפות, חומות ומסיכות, ושבאים לידי ביטוי בשפת גוף סגורה, בזהירות מופלגת בזמן תנועה במרחב, ובהיעדר אומץ לפרוץ את השיריון ולהתבטא בכל סוג של תנועה.

אז מה יתרונם של ריקודי הבטן?

ריקוד הבטן מבוסס על הפרדות בין חלקי הגוף השונים. הוא מבוסס על רכות אל מול חדות, תנועות זורמות ומעגליות או תנועות מסוגננות בהשפעות הריקוד ההודי והפרסי. הוא משלב את האש של הפלמנקו, המיניות והאדמתיות של הריקוד האפריקאי והקריבי, האווריריות של הבלט הקלאסי, והזרימה האינסופית של המחול המזרחי. הריקוד מורכב מאינספור תנועות ואפשרויות הבעה,  וכולם יוצרים מרקם אחד שבא לחבר בין האלמנטים – אדמה, מים, רוח ואש.

בעבודה שלי כמורה לריקודי בטן,  אני מוצאת את שהריקוד הוא תמיד חוויה שמחברת בין הגוף לנשמה, משחררת מתקיעות, מעוררת שמחה ובעיקר פותחת את הלב אל העולם. יש לו איכויות מרפאות ומקרקעות, והכי חשוב - כל אחת וכל אחד יכולים לרקוד בדרך שלהם. לפרש את המוזיקה עם הגוף כפי שהם מרגישים. הריקוד הוא אינדיבידואלי לחלוטין.

אני תמיד מציינת איך בשיעורים הראשונים יש נשים שעוד צריך לשכנע אותן להגיע בבגדים הדוקים (כמו טייטס וגופיה), כדי שאני אוכל לראות איך הן מניעות את הגוף. וככל שחולפים החודשים, מתחילים להתגלות עוד חלקי גוף, החולצה מתחילה לטפס מעלה כדי לחשוף את הבטן - בתחילה לרגע, ואח"כ עם קשירה. ובסוף השנה הנשים והנערות כבר תופרות או רוכשות חולצות חושפות בטן, עם או בלי בגד גוף שקוף מתחת, מתחילות להעריך את התנועה של גופן, מתייפות ומתקשטות לשיעורים - ועוד רגע, הן גם פורצות בסערה למרכז המעגל כדי לבצע סולו קצרצר אל מול חברותיהן.

לפני כמה שנים פרסמתי במקום אחר פוסט על תלמידה שלי שמתה בנסיבות טרגיות. אצלה היו ריקודי הבטן פורקן למטען רגשי של חיים לא פשוטים. אצלה הריקוד היה תפילה של ממש. היא היתה משמיעה לעצמה מוזיקה ערבית, ורוקדת עד כלות, שוכחת מהעולם מהצרות, מהקשיים. האנדרופינים היו מציפים את המוח, והתחושה שהיא הגיעה אליה היתה של אושר עילאי, של חיבור אל הנשמה ואל האלוהי.

היכולת להגיע לרבדים גבוהים של תודעה באמצעות הריקוד, זאת הסיבה שריקודי הבטן כה מטיבים עם הנשמה - כי מי שרוצה להתפלל בריקוד, זה הריקוד עבורה.